איך להפוך הפגנה שקטה להתכתשות אלימה

בהפגנת יום השישי של שבוע שעבר (28.11.2014) בקדום נורה בחזהו פעיל שלום מאיטליה. הוא נורה בכדור חי! בקוטר 22מ"מ. הכדור נעצר במקרה מלמטרים מעטים מלבו. הפגנת יום השישי האחרונה התחילה כאשר ילד צעד עם דגל איטליה ומאחוריו שאר המפגינים. המפגינים הכינו מבעוד מועד מחסומים מאולתרים כדי לחסום את רכבי הצבא מלהיכנס לעומק הכפר.

ברגע שראיתי את החיילים מתארגנים ליד מקום שקודם לכן ניסו המפגינים להקים מחסום אבנים, עקפתי את הילד כדי לצלמם, אך ביעקר כדי לסמן להם שהם מצולמים. בדר"כ התנהלות כזו מפחיתה, לפחות לדעתי, את מידת האלימות הצה"לית.

עוד בטרם הספקתי לפקס את התמונה על החייל שכיוון את רובה הסער שלו לכיווני, החלה לדהור לכיווננו ה"מחתזית" המכונה בפי הממפגינים "בואש". זו היא משאית המתיזה סילוני חומר כימי מסריח במיוחד. התהלוכה השקטה והלא אלימה התפזרה. והמשאית נעצרה במחסום מאולתר שהיה עשוי מעמוד עץ שהונח על הדרך. היא התיזה את החומר המסריח לכל כיוון, שטפה בתים בדרכה ותקפה מספר רב של מפגינים לא אלימים, צלמים ועיתונאים.

זו תהיה הפעם האחרונה השבוע שה"בואש" לא הותקף בה במטר אבנים וברזלים. המשאית נסוגה לאחור כדי לשוב על הריטואל המדכא פעם ועוד פעם. אני התמקמתי מעט אחרי המקום בו היה המחסום המאולתר ומאחורי התמקמו חבורה של עיתונאים וצלמים. ידויי האבנים מועט ביותר התחיל. לפתע בלי כל התראה מוקדמת פילח את האויר צליל יחודי ולאחריו זעקת כאב, פניתי לאחור והצלם הפלסטיני שעמד מאחורי אחז ברגלו. מבעד למכנסיו ניכר דימום. הוא נפגע מכדור חי ברגלו.

פה חשוב להדגיש. היינו חבורה של עיתונאים וצלמים, לא חמושים ולא אלימים. המיקום שלנו היה "אסטרטגי" לצפיה במתרחש ובמקרה שלי גם כדי שהחיילים יראו נוכחות של צלם, לא יותר מזה. זה היה ברור לכולם כולל החייל שירה.

לא התעמקתי יותר מדי בצלם הפצוע אחרי שהבנתי שהוא מטופל. ואחרי שראיתי שהוא מוכנס לאמבולנס. הפנתי את מצלמתי בחזרה לאזור ממנו נורתה הייריה. אחרי הכל, מספר הולך ומתגבר של ילדים ונערים החלו מתאספים מול החיילים וידויי האבנים הלך והתגבר. לשיטתי היה צורך שהחיילים יבינו שהם מצולמים. הרי פגיע בצלם לא משתמעת לשני פנים, משמעותה: "אנחנו לא רוצים עדים!".

החייל בתחתית התמונה מחזיק את רובה הרוגר, ממנו כנראה נורה הכדור שפגע ברגלו של הצלם כחצי דקה לפני. הוא מתפנה במהירות מהשטח.

בתמונה מעל הוא עומד מאחורי כל החיילים ומביט לכיווני: נעליים אדומות, קסדה שחורה, מדים ירוקים.

 מפה הריטואל הקבוע, פחות או יותר, של יום שישי בקדום. אני כותב "פחות או יותר" כי לפני חודש היו דיבורים על פתיחת הדרך לשכם. אותה דרך שבגלל סגירתה מתרחשות ההפגנות האלה שבוע אחרי שבוע. היו גם הבנות שהולידו הפגנה שקטה לחלוטין. סיפרו לי שאבן לא נזרקה באויר, קניסטר אחד של גז מדמיע לא נורה ואף צמיג לא נשרף. אמרו שאם זה ימשיך כך הצבא יפתח את הדרך. היו שני שינויים נוספים שראוי שיודגשו:

החייל היורה לא גיחכך ולא צחק אחרי שירה. את השינוי הזה אני מיחס, אולי בתמימות, לכך שהחייל הבין שעשה מעשה נפשע ולא דמוקרטי. מעשה שחשף את הצורך בהרחקת עדות מצולמת. ברור לכולם שבלי עדות כזו ינסו לדכא את ההפגנות האלה ביתר אלימות.

השינוי השני הוא במיעוט השימוש בגז מדמיע. מטח אחד בסוף ההפגנה וקניסטר בודד לפניו. הסיבה לכך היא כנראה שהרוח נושאת את ענני הגז והצמיגים השרופים לכיוון ההתנחלות שליד. כנראה שמישהו שם התלונן. הצבא הרי שם כדי למלא את ההוראות של המתנחלים.

מטח גז מדמיע ראשון ואחרון לפני שהחיילים הולכים, כנראה מתוך התחשבות במתנחלים: